נתחיל מהסוף: כדאי לקרוא את הספר. טפטוף ראשון של ספרים הקשורים בהוויית הפייסבוק רואים אור בחודשים האחרונים. אחרי "ליידי לייק" הותיק, "ספר הסטטוס", "כבר לא מתים מאהבה" ו"מה אהבתי" הגיע גם מנחם לדפוס. מנחם הוא הספר המשמעותי מבין ספרי הפייסבוק, היות והוא עסוק, בפואטיקה של הרשת החברתית יותר מאשר בתכונות והעלילה שלה. מנחם המשעמם הוא דף פייסבוק פופולרי, ששייך למנחם, רמת-גני אדוק שמוזמן (בספר) לשבת תרבות לכבודו.
כמו בדף, גם בספר עומד מנחם בהבטחה הזהותית שלו – להיות משעמם. השיעמום נובע לא רק מאופיה של העלילה, עלילה הנפרשת על פני שש שעות במהלכן מנחם משתתף בשבת תרבות הנערכת לכבודו בתיאטרון רמת-גן, ולא רק מכך שבשעות האלה דבר לא סוטה מהתוכנית או משתבש. השיעמום נובע קודם כל מהפואטיקה הרובוטית והממוחשבת של המספר, פואטיקה פרוטוקולית העוסקת במשימות וביצוען, בסגירה הרמטית של כל משימה, טענה או שיחה על ידי מענה מלא, מנומק ומקיף עד שלפעמים הוא לא רלוונטי, משל הדובר הוא הילד הכי ידען בכיתה, או מדריך העזרה של מיקרוסופט.
מנחם הוא חלק מהתהליך המואץ שיצר האינטרנט של הפיכת היצירה הספרותית מבדיונית או קרובה לבדיון לאוטוביוגרפית עד חנק. אמנם, אין לקורא יכולת לדעת האם אותה שבת תרבות אכן התקיימה, אולם הסיפור מבוסס על דמות וירטואלית שהמאפיין המרכזי שלה הוא העיסוק האובססיבי והמהוגן במציאות. השעמום של מנחם הוא כמעט אידיאולוגיה, שאם לבחון אותה ביחס למאפייני התקופה, עשויה להיות מסעירה יותר מהעלילות המרגשות, המסקרנות והמסתורין אותן מציעות על בסיס שעתי חדשות מתווכות מדיה. השעמום באקלים כזה מציע אסקפיזם מענג לשעות הפנאי, בדיוק כמו זה שהספרות מאז ומתמיד הציעה. אלא שעתה, כשהמציאות כל כך אינטנסיבית, הפכפכה וויזואלית, מנחם מציע הפוגה שקטה, כמעט מדיטטיבית, בדמות תיאור אסוציאטיבי ארוך של אירוע תרבות חסר ייחוד.
בפואטיקה של מנחם, לא מוותרים על אף מילה שהפרוטוקול הטכנולוגי היה אומר, לא יהיו כאן קיצורי דרך ספרותיים או אסתטיים וכל משפט או תיאור יאמר במלואו. למשל: "ראיתי תזוזות בקהל וכמה אנשים קמו ופילסו את דרכם דרך השורות הצפופות אל עבר צדי האולם, שם המתינו להם המקרופונים. חלק מהשואלים הלכו לצדו השמאלי של האולם וחלקם לצד הימני של האולם" (עמ' 134). הפואטיקה של מנחם מצליחה להאיט את המחשבה והקריאה, כמו שכמהות לעשות רבות מיצירות הספרות, על ידי אמירת הברור מאליו, הצפוי.
זוהי פואטיקה קונפורמיסטית של אזרחים טובים שהולכים בתלם ולא רוצים לעורר מהומה כלשהי, אפילו לא לספר בדיחה גסה. את האמירות החברתיות שלהם שומרים לשירה, ושאת עקבות החתרנות שניכרים בדבריהם הם מיומנים למחוק מיד. הקונפורמיזם מאפשר לשמור על המציאות שלמה, הרמונית, נעימה, אפשר אפילו להיות בשבת תרבות ברמת גן, אם נוכל להחזיק שיחה שלמה באיזורים בטוחים ומצוחקקים. עם זאת לצד הרצינות הרבה של מנחם המשעמם בשאיפתו לשעמם, קיים הומור דק, עצור ולא משתלט (ואולי זה חלק מהרעננות של הספר) שמאפשר למנחם לומר גם כמה אמירות חתרניות הנוגדות את הקונפורמיסטיות הדומיננטית שלו, למשל: העיצוב של הפאנל בצורת "לכל איש יש עמוד פייסבוק", השיחה העדינה על היחסים בין טכנולוגיה ישנה לחדשה וכמובן העיסוק בשירה בעידן הפייסבוק, שירת הרשתות החברתיות המאפשרת לכל חוויה להפוך ברגעים בודדים לשיר פופולרי.
כשמנחם קורא בפאנל את השירים שפרסם בפייסבוק, בעמוד "מגרת השירים היפים", ציפי המשוררת, מנהלת הקבוצה מנסה להעמיס משמעויות רגשיות ורוחניות על הקוראים, אבל מנחם מספר שהוא בסך הכל תיעד, ושכל המטאפורות שציפי קוראת בשירים, אצל מנחם הן מציאות שלא מתרגמות למשמעויות. כמו ביצירות עכשיויות אחרות, מנחם מעצב את הפרשנות הספרותית כמעשה מוגחך ומיותר, מאחר והטקסט עוסק במציאות, ברור לקריאה וקל לפירוש. כלומר- מעשה הפרשנות התיאורטי / אקדמי לא מתאים לזמן בו השיר הוא צילום ולא ציור, לוכד את ההווה ולא יוצר אותו, חסר ייחוד ושגרתי ולא חד פעמי, תקשורתי ולא אניגמטי. ציפי המשוררת לא מבינה למה מנחם מציין ליד כל שיר שלו את הפונט וגודלו, והוא עונה לה שהקוראים מבקשים ומתעניינים, לפעמים גם בריווח השורות. כמו אמן פלסטי, מנחם מציין את "טכניקת" הכתיבה: פונט אריאל, גודל 11.
השעמום הוא שאיפה מעניינת שמציע מנחם לא רק ביחס לאמנות ולספרות, אלא למציאות בכלל, שאיפה ששווה להתעמק בה. האם אנחנו בכלל יכולים ורשאים להיות משועממים עוד? והאם השעמום הזה יהפוך גם את המציאות שלנו לרגועה ושלווה כמו זו שיש למנחם?
נועה שקרג'י 