זכיתי לנכוח בשדה השירה בעשור האחרון, קצת לפני ראשיתו ועד עכשיו – לקרוא, לכתוב, לפרסם, לערוך אירועים, כתבי עת ספרים ולהוציא לאור. ואמנם, לא חשתי צורך לסכם את הנעשה בו, עד ששמעתי ב"מה שכרוך" את רועי צ'יקי ארד ויהודה ויזן, משוררים ועורכי כתבי עת שאני מעריכה, מסכמים את העשור האחרון בשירה העברית בשטיחות מעיקה: "בעשור האחרון סחבנו ספרים" או "הכריכייה עברה מלוינסקי" וכן "מבחינת השינויים הסוציולוגיים ערספואטיקה".
קשה לי להחליט אם ה"סיכום" הזה נגזר מאופי העיר בה השיחה נערכה, אופי האולפן, אופי המשוחחים ואולי פשוט מצב הכוחות שלהם. כך או כך, תוכנית הרדיו הזו שהדלקתי בעניין וכיביתי בכעס, היא שגרמה לי לכתוב את ה"כל נדרי" שלי לתפר בין העשור שחלף לזה שיבוא.
משוררות
נעם פרתום היא המשוררת הצעירה הבולטת ביותר בעשור החולף. פרתום נענעה את אמות הסיפים של השירה העברית עם פרסום ספרה "להבעיר את המים באש". שירתה המאג'ורית, הפואמתית וההיפרבולית פרצה דרך, טשטשה גבולות בין שירה, מוזיקה וספוקן-וורד והפכה לציון דרך שגרר עימו ממשיכות וממשיכים לצד ריאקציונריים דקים והדוקים. כך או כך, בעשור הזה זו אכן הצעקה שלה שנשמעה היטב מעל בתי העיר.
ערן הדס אמנם פרסם ספר ראשון בשנת 2009, אולם שני ספריו הראשונים לא היו חתומים בשמו, אלא בשם משוררת הרשת המומצאת צאלה כץ. מאז פרסם הדס שישה ספרים נוספים, והשפיע באופן עמוק על הנוסח השירי כמו גם על דרכי ייצור השיר. הדס ייבא אל השירה העברית את השירה הקונספטואלית, האוטומטית, המתוכנתת והאלגוריתמית, והכוונה כאן לא רק אל פרוטוקול הכתיבה. לצד המסורת הלירית, הרגשית ולעיתים אף הרגשנית, הדס הוא משורר קר, כלומר – לא מונחה רגש, ועבודתו קיררה, הוסיפה מחשבה ואתגרה את מנחי הכתיבה ואת שיטות הכתיבה בעשור האחרון. האקספרמנטליות הבלתי נלאית של הדס מהווה מגדלור השראה ליוצרים רבים (מני אדלר, ליאור זלמנסון, נעם נגרי) מתוך השדה הספרותי ובייחוד מחוצה לו, המתנסים בכתיבה המהווה אלטרנטיבה לכתיבה מונחית רגש וביטוי עצמי.
חדוה הרכבי התחילה לפרסם כבר בשנות ה-70, אבל הגיעה לשיא הן מבחינה פואטית והן מבחינת ההתקבלות שלה בקרב הקוראים – בעשור האחרון. עשור שנפתח עם פרסום המבחר "ציפור שבפנים עומדת בחוץ" (2009). מאז ראו אור שלושה ספרים נוספים – "ראנא" ולאחריו "מיגו", ספרים שקירבו אותה עד מאוד לדור קוראים צעיר יותר. הפואטיקה של הרכבי, שיש בה (מעבר לעומק רגשי יוצא דופן, ולאותנטיות) עיסוק בפרגמנטים ובפרגמנטריות, בחזרות, בהסטות, רלוונטית לדור הצעיר במיוחד בזכות הדומיננטיות של המאפיינים הללו במדיום האינטרנטי, המשפיעים על השירה הצעירה. בעידן של אי מקוריות, הרכבי היא משוררת מקורית. מהלך ההתקבלות שלה בא לידי ביטוי בעוד מבחר קטן שראה אור לקראת סוף השנה "עד שוב אשמע קולך" כמו גם בספר המחקר שכתבה תמי ישראלי "אלים יושבים מאחורי גבי".
חדוה הרכבי, צילום: איריס נשר
הפקה והפצה: בכסף אפשר הכל
היצע וביקוש בעשור האחרון הפך הביקוש לשירה בעיקרו לביקוש מצידם של יצרני השירה. כלומר, במעין מודל הפוך – הביקוש הגבוה לשירה הוא הביקוש של הכותבים, היינו, של ההיצע עצמו, ולא של הקוראים. זו כנראה הסיבה לכך שהכסף נדרש בעיקר מהם. גם כאשר הם קוראים, הקוראים מכוונים בדרך כלל לכתיבה. אלו שתי הסיבות לכך: האינטראקטיביות המובנית, ההכרחית כמעט בכל תחום בחיינו, ועלייתו של הביטוי העצמי כערך המוביל לאחר שערך ההישרדות הפיזית הושג, אחרי מלחמות העולם. לאור זאת, אני מציעה לחשוב על דרכים באמצעותן בעשור הבא הפלטפורמות המרכזיות של השירה לא יהיו קשורות בכלכלה ובכסף, לדוגמה, בתעשיית הספרים.
פיתרון ראשוני לכך הוא המענקים שקרן רבינוביץ ומכרז הספר והספריות מעניקים בשנתיים האחרונות מטעם משרד התרבות למוציאים לאור. מחד, מענקים אלו פותרים את היוצרים מתשלום על הפקת יצירתם, מעודדים הדפסת ספרים, וכן מאפשרים לפרויקטים גדולים יותר לראות אור- למשל אנתולוגיות וספרי מחקר. מאידך, זמן ההפקה הקצר שניתן עד להוצאת הספר שוב מעניק למדף הישראלי ספרים פגים תוכנית והפקתית, שעוד כמה חודשים היו עושים, עימם ועם הקוראים, חסד.
בכל הנוגע לשירה ההוצאות הממוסדות איבדו כיוון. חלקן לא פרסמו ספרי שירה רוב העשור (עם עובד), חלקן גבו כסף מהמשוררים תמורת פרסום ספרים באיכויות שונות (הקיבוץ המאוחד), חלקן הגבילו את עבודתן למפעלי "כל כתבי", הידועים גם בשם החיבה קטקומבות (מוסד ביאליק), וחלקן פשוט סגרו את הדלת בפני השירה (כתר, זב"מ). לקראת סוף העשור נראו שינויים בכל אחת מהן בדמות חילופי משמר פרסונליים, כניסה של עורכים חדשים והקשחת תנאי הפרסום.
הוצאות חדשות שקמו, ביקשו להוות אלטרנטיבה להוצאות הגדולות, חלקן אף התוו דרכים חדשות. הוצאת "אפיק" קמה כהוצאה גדולה ומגוונת המפרסמת גם ספרי שירה, רובם בשיתוף עמותת "הליקון". "אפיק" פועלת על פי הסטנדרטים של הוצאה גדולה הודות למימון עצמי מצידו של בעל ההוצאה; "פרדס" קמה בשנת 2000, אך הפכה למרכזית בתחום השירה בעשור האחרון. פרדס אמנם גובה כסף, ומוציאה ספרים באיכויות משתנות, אך היא מתפקדת כהוצאה גדולה עבור משוררים וקוראים (גימור נאות, הפצה, יחסי ציבור). "ירח חסר" הוא מעין קולקטיב של אוהבי שירת הייקו. מלכתחילה ההוצאה קמה כאתר אינטרנט המפרסם שירי הייקו, ובהמשך פורסמו כמה ספרים במימון חברי הקולקטיב (למשל "יותר חלונות מבית" מאת גארי הות'ם). סדרת "אש קטנה" בעריכת אפרת מישורי מתפרסמת במסגרת הוצאת "עיתון 77", ומוגדרת כ"ערוגת טיפוחים לנשים כותבות" (הספר הטוב בסדרה: "התוואי האופקי" מאת רות ביגר). הוצאת "לוקוס" פרסמה עד כה ארבעה ספרי שירה (למשל: "אם עץ נופל" מאת יונית נעמן, "מערה" מאת גיא פרל) במימון המחברים או במימון המון, והוצאת "מקום לשירה" (שאני ממקימיה) מפרסמת ספרים הממומנים על פי רוב על ידי ההוצאה (למשל: "נסיכת ביטחון" מאת חולקט~אורי קרין, "400 עוף" מאת טינו מושקוביץ ו"סונט בגט" מאת גלעד מאירי). זה גם המקום להזכיר את הוצאת "קשב לשירה" שצמצמה את פעילותה וסגרה את שעריה בפני שירה עברית לאחר שנות עבודה רבות של בעל ההוצאה, רפי וייכרט.
לצד אלה חשוב להזכיר עוד שתיים:
האחת, סדרת "כבר" לשירה, המשלבת בין איכות ספרותית, משאבים שמגויסים על ידי העורכת, והפצה רחבה של הספרים באמצעות הוצאת מוסד ביאליק. "כבר" אחראית לכמה מהספרים הטובים של העשור: "בגלל טעות אנוש" מאת ענת זכריה, "סקסוניה, ספר המדבר" מאת נתן וסרמן, ו"בלי מה" של עמיחי חסון.
השניה, היא "אינדיבוק", חנות שהוקמה כמפעל ספרותי על ידי רון דהן וניר גרינהויז. אינדיבוק ביקשו להוות אלטרנטיבה לשיטות ההוצאה לאור המקובלות. הפרויקט תפקד כהוצאה לאור (בשירה: "שירים לאסירי בתי- הסוהר" מאת אלמוג בהר, ו"עור התוף של הלילה" מאת טלי עוקבי), כהפצה – גם להוצאות קטנות (למשל: טנג'יר או רעב), וכחנות שנבדלה מאחיותיה באמצעות חלוקת תמלוגים גבוהים ליוצרים. לקראת סוף העשור אינדיבוק נמכרה והחליפה את הסלוגן שלה ל"חנות הספרים הגדולה במדינה".
הפצה כדאי לציין שבעשור האחרון החליטו רוב מפיצי הספרים שלא להפיץ עוד ספרי שירה לחנויות, ואלו שעדיין מפיצים, עושים זאת בכמויות מזעריות (5 עותקים לספר).
תשתית + ספק
הדסטארט העשור האחרון הביא עמו את האפשרות להוציא ספרים באמצעות מכירה ישירה לקונה. הפנייה הישירה אל הקורא שלא עוברת דרך חנויות הספרים המקצות שטח זניח לשירה, היא בסופו של דבר הפתרון הטוב ביותר עבור היוצר. עם זאת, יש שני מאפיינים הפוגמים באפקטיביות של השיטה: האחת, הדרבון והמחויבות הסמויה המוטלת על הקהילה הקרובה של הכותב לתמוך בספר – פעולה שלמעשה מחמיצה את הרצון לפרוץ מעבר לקהילה זו אל הקוראים האנונימיים ואל הקהילה הספרותית. השניה, מיקוד של תשומת הלב של הצרכן בפעולת הקנייה ולא בפעולת הקריאה: לאחר שצרכן ההדסטארט קנה את הספר הוא סיים את מחויבותו, ספק אם לאחר מכן הוא עוד יטרח פעם נוספת ויעלעל במוצר שרכש.
לצד הדברים האלה ולקראת העשור הבא, כדאי להקדיש תשומת לב לסכומים הנדרשים עבור הוצאת ספרי שירה מצידם של בעלי הפרויקטים ב"הדסטארט". אם עלותו של ספר שירה עומדת לכל היותר על 20,000 ₪, עולה השאלה מדוע רבים מהפרויקטים דורשים סכומים גדולים ויותר, והאם הסכומים האלה הולכים ליוצרים עצמם או אולי להוצאות המנצלות את כוח המכירה של היוצרת.
הרשת החברתית יותר מכל העשור האחרון הוא העשור של חדירת השימוש בפייסבוק לשדה השירה. יקצר כאן המקום מלנתח את עומק ורוחב השינויים שהטמיעה הרשת החברתית לא רק בדרכי ההפצה והפרסום, אלא מעבר לכך: במשוררים ובשירתם. ובכל זאת ולקראת העשור הבא שווה להיזכר כאן בשירה הנפלא של תהילה חכימי "משוררים" מתוך ספרה "מחר נעבוד": "וְאָז — / כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים הָפְכוּ חֲבֵרִים שֶׁל כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים / בָּרֶשֶׁת הַחֶבְרָתִית / כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים הָפְכוּ אוֹיְבִים שֶׁל כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים. / אַחַר כָּךְ, / כֻּלָּם עַל בָּמָה אַחַת…לֹא מַצְלִיחִים לְהַגִּיד מִלָּה". ולהזכיר גם את שירו של עדי עסיס "שיר אהבה לאלף בית" המוקדש למשורר אילן ברקוביץ' שהרבה בעבר לצאת ולשוב מהרשת החברתית: "….אנו הבנים של טקטיקת הברירה הטבעית / הבנות המפויסות של בורא עולם וירטואלי / קוראים לך במגאפון הזכות הגדולה / חזור! / חזור תחת אצטלת העלווה של הסקויה האלקטרונית / …חזור אילן / חזור / הנה חזרת" (השיר המלא כאן בעמ' 126). מאז חלפו מים רבים בנהר וכפי שחזתה חכימי, יש הרבה פחות קטטות פייסבוק והרבה יותר "לא מצליחים להגיד מילה".
מצד הקוראים פייסבוק הביא לשירה העברית קוראים המכירים שירה רק מהפייסבוק ועל כן, עולמם הספרותי מעוצב מתוך הקונבנציות השולטות בטקסטים אלו- קונבנציות תקשורתיות, לא אסתטיות. החיפוש של הקורא היום הוא דווקא אחרי הטקסט הנא, הלא מעובד, הטקסט הפשוט והברור שלא דורש קריאה שניה. מצד הכותבים, פייסבוק השריש במשוררות ובמשוררים את הערך העליון של קידום העצמי, הדרכים העקלקלות בהן הערך הזה מיושם ובכללן ביטול האינטימיות. בעשור הבא אני מקווה שהרשת החברתית תקרוס על ראשינו. ואם לא אז שלכל הפחות יחלוף מהעולם מנהג העלאת צילומי מסך מתוך התכתבויות עם קוראים או עם משוררים ומשוררות בכירים, ובכלל שמשוררות ומשוררים ישאירו משהו לארבע עיניים.
המערכת הספרותית, יש כוח או אין כוח?
העורכת. בשל קיצור או ביטול תקופת החביון של המשוררת, בעשור האחרון שבו העורכים והעורכות להיות חולייה הכרחית בתהליך פרסום הספר – הן מבחינת גיבוש כתב היד, והן מבחינת קישור המשוררת למערכות ההוצאה לאור (רבים מהספרים שערך דורי מנור ראו אור ב"קיבוץ המאוחד", רבים מהספרים שערכו יקיר בן משה ואמיר אור ראו אור ב"פרדס"). במבט אופטימי לעשור הבא כדאי לקבוע מחירון מוסכם וקבוע לשעת עריכה (סיפורים מצערים על כותבות ששילמו מעל לעשרת אלפים שקלים לעריכת ספר בן 64 עמודים גם הם התרבו בעשור הזה).
כתבי העת אם בעשור הקודם התרחש המפץ הרועש של כתבי העת לספרות, העשור הזה היה שקט יותר, אבל עדיין השירה העברית התחדשה בכמה וכמה כתבי עת, ביניהם: "דחק", "הבה להבא", "גרנטה" "המוסך" "ננופואטיקה" ו"יהי". במקביל כתב העת "מטעם" סגר את שעריו. לאור מיידיות הפרסום ברשת, כתב העת שינה את תפקידו מעיתון המשקף את העת, למעין קטלוג מתערוכה ספרותית.
הביקורת היחלשותו של העיתון לצד הביקוש הנמוך לשירה, ובייחוד לשירה בכמויות המודפסות בישראל (שאגב, ככל הידוע לי, אין שניה לה בעניין זה) יוצרת פער מובנה, פער מתסכל. מצד היוצרים והקהילה הספרותית יש ביקוש הולך וגובר לתשומת לב, בעוד עבור מוסדות התקשורת העיסוק הרחב בפלח צר זה לא מתגמל מבחינה כלכלית. הדבר מובן. טענות רבות הופנו כנגד עורכת מוסף "ספרים" ליסה פרץ, אשר ביקשה להעיר את המוסף מתרדמתו ולעורר עניין בשירה בקרב הקהל הרחב, בין השאר באמצעות ביקורות קטלניות על דמויות בולטות בשדה השירה. כעת כשיש כבר איזו פרספקטיבה מחלק מהביקורות הללו נדמה שאפשר לקבוע שביקורות קטלניות שבו בעשור הזה על מנת לעורר את העיתון מתרדמתו, יותר מאשר לעורר את שדה השירה הער עד ריטלין ממילא.
על מנת שתקום ביקורת ספרות ראויה יש להקים בעשור הבא מנגנוני תשלום המכבדים את עבודת הביקורת. ככל הידוע לי, כיום פועל בישראל רק מבקר אחד שאינו "פרילנסר". הגיעה העת להעניק משרות למבקרות בעלות טעם וידע, ולשחרר אותן מעבודה כעושות כל. על מנת שמבקרת תהיה נטולת פניות, צריכה להיות לה הידיעה שפרנסתה לא נובעת מאחד ממבוקריה ישירות או בעקיפין, שתוכן הביקורת לא קשור בקיומו של מטה לחמה ושהיא בראש ובראשונה מבקרת.
זו הצעה פרקטית: אנא הוסיפו פרסים למבקרים, אנא השוו את סכומי הזכייה בפרסים לביקורת עם סכומי הזכייה ליוצרים (למשל כיום פרס ברנשטיין לביקורת עומד על 15,000 ₪ ואילו אותו פרס עבור יצירה עומד על 50,000 ₪).
הפרסים ההידרדרות וההתפרקות של המערכות ההיררכיות, מוסיפות כוח למערכת האחת שממשיכה לפעול: מערכת הפרסים. הפרסים, ובייחוד אלו הממשלתיים הפכו בעשור האחרון לסמל ריק – לכסף הדומה להחזר מס – משמח ונחוץ, אבל כפי שידוע בקרב הקהילה הספרותית – לא בהכרח מכובד. בניגוד לרעות חולות שנובעות מתוך השדה, הפרסים שהתרוקנו ממעמדם – פרסי המדינה, התרוקנו ממעמדם בעיקר בשל האופן בו הם מוענקים: לאחר הטלפון המשמח מאורי אליס, מקבל היוצר אימייל או טלפון ממפיק הפרס, העברה מהירה של הכסף ותו לו. בדרך כלל, בלי תעודה, בלי טקס, בלי נימוקים (למעט פרס ראש הממשלה). בשנה האחרונה המדינה הגדילה לעשות ושלחה את התעודות ממוסגרות בדואר. התעודות הגיעו שבורות ועקומות עשרה חודשים לאחר מתן הפרס, דימוי מושלם לממשלה שמפחדת לפגוש את אמניה על טקסי הסירוב שעשויים להיות להם. היבט אחר שקשור לפרסים, אך גם לביקורת וליתר מוסדות הכוח הוא החשש מפני ניגוד אינטרסים והטענה כי כולם מכירים את כולם. ובכן, כולם מכירים את כולם ממילא. מי יתן ובעשור הבא שופטות ייבחרו לאור ידיעותיהן המקצועיות ומעורבותן בשדה, ולא על ידי ההיעדר של אלו. בורות לא תציל את הספרות.
סדנאות כתיבה הפכו ממפגשים ללימוד מיומנויות כתיבה, ל"חדרי כושר" לכותבים המעדיפים להתחייב ולשלם עבור זמן כתיבה מחשש שזמן זה יאכל על ידי מחויבויות קשיחות יותר. רבים מהמשתתפים בסדנאות הכתיבה הם "קהל חוזר" המגיע לסדנה באופן קבוע על מנת לכתוב.
מלבד סדנאות פרטיות וסדנאות מוסדיות, בעשור הזה יושר הקו גם בלימודי כתיבה יוצרת באוניבריסטאות; כיום שלוש האוניברסיטאות מפעילות מסלולים ללימוד כתיבה יוצרת, על מנת לענות על הצורך העכשווי של תלמיד הספרות: ליצור, ולרוב – לא לחקור. בעשור האחרון הוקם גם "בית הספר לאמנויות המילה" (שאני ממקימיו), המשלב בין לימודי ספרות, תרגול כתיבה, השראה וריכוז של תהליכי הסוציאליזציה החוץ טקסטואליים של המשורר העכשווי. תהליכים אלו שבעבר נעשו בחונכות לא מוצהרת, דרשו זמן רב ממשוררות ומשוררים ולעיתים פשוט השאירו יוצרות ויוצרים ראויים, בחוץ.
ושתי הערות לסיום
התקשורת גם בעשור הזה הייתה התקשורת הממליכה והמדיחה הגדולה של שדה השירה. התקשורת משקפת בעיקר את המגמה השמרנית (תוכנית וצורנית) שהביא העשור האחרון על השירה הישראלית ובראשה השיבה אל המאבק העדתי באמצעות השירה, בדמות העיסוק התקשורתי המתמשך בערספואטיקה, ובתופעות ספרותיות דומות לה (למשל שירה דתית), אל מול האדרת הקונבנציות הקלאסיות מן העבר השני. ואם כבר התקשורת, אז תפילה קטנה לעשור הבא: מוסף ספרותי נוסף, שווה בתפוצתו לזה שהקים בנימין תמוז.
הלכו ולא ישובו משוררים ומשוררות רבות עזבו בעשור הזה את הסצינה הספרותית של מטה, והלכו לסצינה הספרותית של מעלה: חיים גורי, פיצ'י יהורם בן מאיר, אורי ברנשטיין, טוביה ריבנר, ישראל הר, טלי לטוביצקי, תמיר להב-רדלמסר, שי אריה מזרחי, אבנר טריינין, גבריאלה אלישע ואחרים. אבל לי, מעל הכל חסר ישראל אלירז, חסיד ירושלמי שהיה לו ודאי הרבה מה לומר על מה שכתבתי למעלה.
נועה שקרג'י 
נועה יקרה, אהבתי מאד את המאמר והתובנות ויש לי גם אי אילו מחלוקות קטנות. יישר כוח
אהבתיאהבתי